הרצאה וסיור – אסלאם בהר ציון

בספטמבר 2004 דווח בעיתונות ששר הפנים אברהם פורז נפגש עם האפיפיור וראשי הותיקן – במהלך הפגישה הקתולים ביקשו ממנו שליטה בחדר הסעודה האחרונה "השר הביע אהדה לעמדת הכס הקדוש". משרד החוץ הכחיש והוסיף שפורז התנה את המהלך בהסכמת הכנסיות האחרות בירושלים.

בנובמבר 2005 דיווח כתב הלונדון טיימס ברומא על עסקה לפיה בתמורה למתן דריסת רגל לוותיקן בחדר הסעודה האחרונה תקבל ישראל לידיה בית כנסת קדום בטולדו – ספרד – שמשמש כיום ככנסיית סנטה מריה לה בלנקה.

אחרי ביקור של הנשיא משה קצב אצל האפיפיור בנדיקטוס ה-16, באותו החודש, הידיעה קיבלה כנפיים.

היו גורמים יהודיים רבים שהתנגדו למהלך. יחד איתם גורמים פלשתינים וירדנים יצאו גם הם נגד המהלך הזה.

ב 9.11.2005 באותו החודש שבו השמועה סביב העברת חדר הסעודה האחרונה לידי הותיקן החלה לפרוח משפחת דג'אני קיימה מסיבת עיתונאים וטענה שמאז המאה ה 16 המקום הוא ווקף אסלאמי ששייך לכל המוסלמים. בהמשך הדרך משפחת דג'אני הפעילה את הווקף הירדני ואת המועצה המוסלמית העליונה כדי למנוע מתן זכויות לקתוליים בחדר הסעודה האחרונה.

• בין השנים 1524-1948 קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה שימשו כמסגד, שפעל כהקדש (ווקף) בניהולה של משפחת דג'אני.

במידה רבה מי ש"הוציא את הערמונים מהאש" עבור היהודים במאבק סביב חדר הסעודה האחרונה היו הירדנים  ומשפחת דג'אני הפלסטינית, על פי סעיף 9 ב' בהסכם השלום עם ירדן, שהירדנים נותנים לו פרשנות מרחיבה ומחילים אותו גם על מקומות קדושים בירושלים שבשטחי 48.

לכנסיות יש הרבה אינטרסים בירדן ובפלסטין ומה ששם סוף לדרישות הקתולים בחדר הסעודה האחרונה היתה ההתנגדות הירדנית והפלסטינית לכך.

דוד ושלמה בקוראן:

הקוראן מלא במסורות מהתנ"ך והברית החדשה.

המוסלמים מקבלים את כל כתבי הקודש המונותאיסטיים:

• התנ"ך וכתבים יהודיים נוספים מכונים בספרות האסלאמית תורה – בערבית اَلتَّوْرَاة, בתעתיק: א-תוראה
• הברית החדשה כולה נקראת בספרות האסלמית אֶוַנְגֶּלְיוֹן, בערבית אִנְגִ'ל – إِنْجِيل (רבים أَنَاجِيلُ)
• מזמורי התהילים שניתנו לדוד על פי האסלאם, מכונים בקוראן א-זַבּוּר  اَلزَّبُور גלגול של המילה העברית מזמור.
• קובץ טקסטואלי נוסף באסלאם נקרא ספרות אברהם ומשה: סוחוף אבראהים ומוסא صحف ابراهيم وموسى, זהו קובץ של כתבים שנזכר בקוראן ומתאר את ההתגלויות שניתנו לאברהם.
• וכמובן – הַקֻּרְאָן הַנִּכְבָּד, אל-קוראן אל-כרים – اَلْقُرْآن الْكَرِيمُ

כל כתבי הקודש הם חלק מהתגלות אלוהית. לטענת האסלאם הספרים האחרים שאינם הקוראן זוייפו וסולפו. הקוראן הוא ההתגלות האחרונה של דברי האל אשר ניתנה לנביא האחרון והיא ההתגלות היחידה שלא סולפה על ידי בני האדם. בין כתבי הקודש לקוראן מעמד של ראשון בין שווים.

בשל הטענות הללו על סילוף הטקסט (תחריף حَرَّفَ) המוסלמים דוחים חלק מהסיפורים שמתוארים בברית החדשה או בתנ"ך, כמו חטא דוד ובת שבע או הסיפור על צליבתו של ישו.

הדמויות החשובות ביותר בקוראן (לצד מחמד, שכמעט לא מופיע אך חשיבותו ברורה) הם אברהם ומשה. אחריהם מופיעים: ישו – עיסא, יחיא – יוחנן המטביל, דאוד (דוד), סלימאן (שלמה), איוב ועוד.

קובץ המסורות הקוראני המתייחס לבני ישראל נקרא בשם: איסראליאת. בקוראן אין כמעט רצף סיפורי, פרט לסורת יוסף (מספר 12). הסיפורים המופיעים בו מקוטעים ומתומצתים לכדי הלקח שלהם והמסר התיאולוגי שנגזר מהם, על חשבון המהלך הסיפורי.

סביר שמחמד לא בהכרח נחשף לכתבי קודש קאנוניים אלא לספרים חיצוניים. בקוראן מופיעים הרבה סיפורים והרחבות שלא מופיעים במקרא או בברית החדשה אלא לקוחים ממדרשים, אגדות וספרות חיצונית.

הקוראן הוא פלא והתגלות אלוהית שמחמד הביא לעולם. בעולם האסלאמי יש מעט מאוד קריאה ביקורתית של הקוראן ומעטים ביותר מעיזים לכתוב ערבית בסגנון הקוראן – שנחשב לטקסט שלא ניתן לחקותו.

הסורות בקוראן מתחלקות לשתיים:

סורות מהתקופה בה שהה מחמד במכה: מתייחסות בעיקר לאחרית הימים ולעיקרי האמונה באל אחד (תאוחיד).

בשנת 622 לספירה עבר מוחמד ביחד עם תומכיו ממכה לאל-מדינה (עיר הנמצאת כ-300 ק"מ צפונית למכה ושמה המקורי הוא ית'ריב), במה שמכונה ההיג'רה – והיא גם ראשית הספירה על פי לוח השנה המוסלמי.

הסורות מאל-מדינה: בשהותו באל-מדינה הפך מחמד למנהיג ולשליט ולפיכך הסורות מאל-מדינה עוסקות בענייני הנהגה ושלטון. בנוסף, הנביא חי סביב יהודים ונחשף לסיפורי המקרא ולרצף הפולחני של בית הכנסת, בהקשר הזה ישנו עיסוק רב בהלכה בסורות מאל-מדינה.

לבד מהחלוקה ל-114 סורות, המסודרות לא על פי סדר כרונולוגי אלא על פי אורכן (מהארוך לקצר, להוציא את הסורה הראשונה – אל-פאתיחה), הקוראן מחולק גם לחלקים של 30 או 60 לטובת מי שרוצה לקרוא ברצף את הקוראן מידי יום.

הקוראן אינו המקבילה של התורה ליהודים או של הברית החדשה לנוצרים מבחינת היחס אליו והקדושה שלו. עבור המוסלמים הקוראן המקבילה של ישוע עבור הנוצרים. הוא דבר האל והכבוד אליו חורג ממה שאנחנו מכירים ככבוד לכתבי קודש ביהדות ובנצרות. יש הערצה אדירה לטקסט הזה.

היחס בקוראן לדתות האחרות הוא אמביוולנטי. מצד אחד הם נחשבים "עמי הספר" אך יחד עם זאת קיימת גם סלידה והתנשאות כלפיהם. המתח והסתירה הללו מעידים על תסיסה תרבותית ועל חשיבה מורכבת ודיאלקטית.

כנראה שבחצי האי ערב במאה השביעית התקיימו קבוצות הרטיות של יהודים ונוצרים   אשר ברחו מרדיפות מאחר ולא הלכו עם המיינסטרים בתוך הקבוצה הדתית שלהם. לכן מחמד נחשף לטקסטים יהודים ונוצריים שאינם טקסטים קאנוניים.

סיפורי המקרא מובאים בקוראן בקיצור נמרץ שמדגיש בעיקר את הפואנטה של הסיפור ופחות את המהלך הסיפורי.

לכל סורה יש נסיבות היסטוריות לירידתה אשר מוסברות בספרות שנקראת – אסבאב אל נוזול. סורה 38, הנקראת גם סורת דוד, ירדה במכה ונסיבות התגלותה הן תחושת תסכול של הנביא מחמד אל מול חוסר היכולת שלו להטיף לאנשי מכה. האל מזכיר לו את הנביאים הקודמים שניסו להטיף לעם שלא הקשיב להם ובסוף הנביאים יצאו עם ידם על העליונה.

סורת צ. (מספר 38, ידועה גם בשם סורת דוד, פסוקים 17 – 26):

"שא בעוז רוח את דבריהם והזכר את דוד עבדנו, אדיר הכוח. הוא חזר בתשובה. הכפפנו את ההרים למרותו – הם שרו את שבחי אללה בלילה ועם הזריחה – וגם את העופות שהתאספו. כולם שבו אליו. ביצרנו את ממלכתו ונתנו לו חוכמה ודיבור נחרץ. האם שמעת את אשר אירע לבעלי הדין? הם טיפסו על חומת ההיכל, ונכנסו אל דוד, והוא נבהל מפניהם. אמרו, אל פחד, שני בעלי דין אנו; אחד מאתנו התנכל לרעהו. שפוט בינינו בצדק ואל תעוות את הדין, ונחנו אל דרך נכונה. הנה אחי זה, לו תשעים ותשע כבשים, ולי רק כבשה אחת. אמר לי, הפקד אותה בידי, ודחק בי במפגיע. אמר (דוד), אכן גרם לך עוול בבקשו להוסיף את כבשתך אל כבשיו. שותפים מרבים להתנכל זה לזה, אך לא המאמינים והעושים את הטוב. ואולם מה מעטים המה. לבסוף הבין דוד כי רק לנסותו ביקשנו. אז ביקש את מחילת ריבונו ונפל אפיים ארצה, וחזר בתשובה, ומחלנו לו על זאת. אכן מובטחת לו קרבתנו, ובטוב ישוב אלינו. דוד, שמנוך ממלא מקום בארץ: שפוט בצדק בין האנשים ואל תנהה אחר משוגות לבך, פן יתעוך מנתיב אללה."

זהו הסיפור המלא והארוך ביותר על דוד המלך.

בטקסט מצוין שדוד חזר בתשובה. זה מפתיע כיוון שהוא נביא שאמור להיות טהור ותמים – על פי עקרון ה-עיצמה (عِصْمَة חסינות מפני חטא או טעות) שהאסלאם מעניק לנביאים.

דוד קיבל חכמה ויכולת לשפוט שעברה גם לבנו שלמה.

משל כבשת הרש והחטא של דוד מהדהד בקוראן ומובא בתור ניסיון שדוד עמד בו ולבסוף חזר בתשובה, אך החטא של דוד ונסיבות חזרתו בתשובה מופיעים באופן עמום וסתום ביותר.

אפשר שיש כאן גם ביקורת על הלא מאמינים שמזלזלים בדוד, כשם שביהדות יש האומרים "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת נ"ו ע"א).

דמותו של שלמה:

בסיפורים על שלמה יש התיחסות למדרשים. לשלמה חכמה מיוחדת ושליטה באיתני הטבע, בשדים וברוחות, דובר את שפת החיות ועוד. בקוראן יש התיחסות למדרשי האגדה.

דוד ושלמה נזכרים כחלק מהטקסט שאללה אומר למחמד אחרי תלאותיו.

סורה 2 – הפרה פס' 251:

"ודוד הרג את גלית ואלוהים נתן לו את המלוכה ואת החוכמה ולימדו את אשר חפץ."

דוד מוצג כמלך, גיבור מלחמה, שופט צדק ונביא.

סורה 21, פס' 78 – 82:

"אשר לדוד ושלמה, הם חרצו את דין השדה. צאנם של האנשים תעה אליו, ואנו היינו עדים למשפטם. נתנו לשלמה תבונה, ולשניהם נתנו חוכמת משפט ודעת. הכפפנו את ההרים לרצונו של דוד, ואת העופות, והם שרו את שבחי אלוהים. כך עשינו. ולימדנו אותו לעשות לכם שריון, למען יגן עליכם בהכותכם זה בזה במלחמה. הלא תכירו טובה?

ולשלמה נתנו את הרוח הסוערת למען תישוב על פי דברו אל הארץ אשר נתנו את ברכתנו בה. ידענו כל דבר. ובין בני השטן היו לו דולי פנינים ופועלים אחרים, ושמרנו צעדיהם."

דוד מתואר כמי שחישל ברזל וזו אחת הטובות שעשה לישראל. יש כאן אזכור למציאות היסטורית של המאה העשירית לפנה"ס בה לפלישתים היו ברזל ויכולות טכנולוגיות עדיפות לעומת בני ישראל.

סורה 34 פס' 10 – 14:

"השפענו ברכה על דוד. הוי ההרים, שירו עמו (את שבחי האלוהים), וגם אתם העופות. ריככנו לו את הברזל. עשה שריונים שלמים והתקן היטב את חיבורי טבעותיהם. עשו את הטוב, כי מבחין אני באשר תעשו.

ולשלמה (הכפפנו) את הרוח: בבוקר אחד גימאה מהלך חודש ימים, ובערב – חודש. והזרמנו לו מעיין של נחושת יצוקה. (והכפפנו לו) את השדים אשר עבדו למענו ברשות ריבונו. מי בהם אשר יסטה ממצוותנו, נטעימנו את עונש אש התבערה. הם עשו למענו את כל חפצו. היכלות ופסלים וקערות כדוודים רחבי ידיים, וקדרות קבועות על מכונן. הוי בית דוד, עשו במלאכה והכירו טובה. מתי מעט בעבדי יכירו טובה. וכאשר חרצנו את דינו (של שלמה) למות, לא העיד דבר על מותו זולת תולעת העץ אשר כרסמה את מטהו. וכאשר נפל אפיים ארצה, רק אז התברר לשדים כי לו ידעו את אשר נסתר מהם, לא היו ממשיכים לשאת בנטל המחפיר."

דוד מצויין כמי שקיבל מהאל את הזבור, ספר התהילים, שיבוש של המילה העברית מזמור.

סורה הנמלים בהשוואה למדרש:

מקרא ומדרש	קוראן סורה כ"ז 19 – 17
לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ חמה, אגרה בקציר מאכלה (משלי ו' 6-8) ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים, הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם (משלי ל' 24-25)
שלמה עבר על יד נחל, שהיו בו נמלים .	נאספו אל שלמה כל גדודיו, שדים, בני אנוש ועופות
שמע נמלה אומרת לחברותיה: "היכנסו לבתיכן שלא ישחיתו אתכן חילותיו של שלמה המלך"	שמע שלמה נמלה אומרת לחברותיה: "היכנסו אל קנכן לבל ירמסו אתכן שלמה וגדודיו והם לא יחושו בכך"
שלמה כעז ושלח את הרוח לברר איזו נמלה אמרה זאת	שלמה הצטחק ואמר: "ריבוני, למדני מילות תודה על החסד אשר עשית עמדי ועם הורי וכך אעשה מעשים טובים, אשר יפיקו רצון מלפניך; והכניסני ברחמיך יחד עם עבדיך הישרים".
הנמלה הזדהתה והסבירה את פשר דבריה, היא חששה שהנמלים יבואו לראות את צבא שלמה ויבטלו מהשבח שהן משבחות לקב"ה והוא יהרוג אותן. שלמה שאל אותה מדוע דווקא היא דיברה והיא ענתה כי היא מלכת הנמלים. הוא שאל לשמה, אמרה לו: "מחשמה שמי". אמר לה: " אני רוצה לשאול אותך שאלה", אמרה לו: "אינו ראוי שיהי השואל למעלה והנשאל למטה", העלה אותה לפניו, אמרה לו: "אינו ראוי שיהיה השואל יושב על כסא והנשאל לארץ, אלא תשא אותי על ידיך ואחזיר לך תשובה". לקח אותה על ידו ונשארה לו כנגד פניו, אמרה: "שאל!" אמר לה: "יש בעולם גדול יותר ממני?" אמרה לו: "הן", אמר לה: "מי הוא?" אמרה לו: "אני!" אמר לה: "כיצד את גדולה ממני?" אמרה לו: "אילו לא הייתי גדולה ממך, לא היה שלחך הקב"ה אצלי שתשאני על כפך".
שלמה כעס על דברי הנמלה והשליך אותה ארצה.
אמר לה: "אי שלמה בן דוד המלך", אמרה לו: "תדע לך שאתה מטיפה סרוחה ולא תתגאה בעצמך".
נפל שלמה על פניו והתבייש ואמר לרוח שישא אותו משם.
אמרה הנמלה שלמה: "לך אבל לא תשכח את שם השם יתברך ולא תתגאה בעצמך הרבה" (בית המדרש ח"ה ד')

 

קברי דוד ושלמה:

בני משפחת דג'אני טענו במסיבת העיתואים שערכו, שידוע הדבר שיש למוסלמים מקומות רבים שמזוהים כציון לצדיק, לקדוש ולנביא, אשר חולקים כבוד לדמותו, גם אם האדם הקדוש לא בהכרח קבור שם ממש.

מיקום קברי דוד ושלמה כמקום קדוש מופיעים במסורות המוסלמיות כבר במאה העשירית. הגיאוגרף וההסטוריון המוסלמי אל מסעודי מתאר את קברי דוד ושלמה בגת שמנים. לפני כן, בתקופה הביזנטית אין מסורת קוהרנטית לגבי מיקום קבר דוד ושלמה. יש אזכור לכך שקבר דוד נמצא בבית לחם, עיר הולדתו של דוד, או במקומות שונים בסוריה.

דור אחד מאוחר יותר, בשלהי המאה העשירית ההיסטוריון המוסלמי אל מוקדסי מזהה את קברי דוד ושלמה בצהיון.

החל מהתקופה הצלבנית מתקבעת מסורת מקודשת בהר ציון על כך שנמצאים כאן: קבר דוד, חדר הסעודה האחרונה, מקום משכבה של מרים ומקום הפנטקוסט.

לאחר שהצלבנים גורשו מירושלים, יהודים נוצרים ומוסלמים התקוטטו ביניהם על השליטה בהר ציון.

בשנת 1489 פנו הנזירים שבהר ציון בתלונה לקאהרה, כי האולם המקומר הנמצא בשכנות למנזר שייך הם. חלק מבין המוסלמים, שסברו כי נמצא בו קבר דוד ע"ה, בנו בו מחרב בכיוון למכה. לדבריהם של הנזירים תומכים חכמי הדת המוסלמים בתביעת המסר להחזיר לו את המקום. בחקירה שהתנהלה בפקודת האמיר אזבך נמצאו מוסלמים שרצו לתמוך בדרישת הנזירים ואחרים שהתנגדו להחזרת האולם לנוצרים החקירה נסתיימה ללא תוצאה. לשנה הבאה, 1490 חודה החקירה לפי דרישתו של האמיר אזבך שפקד להחזיר לנזירים את האולם המקומר במקרה שתווכח צדקת טענותיהם בדיון השרעי. ראשי חכמי הדת ונציב השלטון שנתאספו במדרסה התנכזיה קבעו כי במקום יש מחראב הפונה דרומה וכי הוא בידי המוסלמים משנים שקדמו. אולם הנוצרים ועוזריהם לא שתו לב לפרטיכל זה והמשיכו בתככיהם, אחד מחכמי הדת המוסלמים בירושלים שהשתתפו באותה חקירה פנה אז בתלונה אל הסולטאן קאית באי בעניין הכיפה החדשה שהקימו הנוצרים בכנסיה שבמנזר ציון, ובעניין האולם המקומר שאומרים עליו כי נמצא בו קבר דוד ע"ה. בפקודת הסולטאן נערכה עוד פעם חקירה שהתנהלה הפעם במנזר הר ציון, כדי לברר את עניין הכנסייה החדשה שהקימו הנוצרים בקרבת קבר דוד. בנוגע לאולם המקומר שאומרים עליו כי בו נמצא קבר דוד נתברר כי זה היה לפני כן בידי הנוצרים, בשנים שעברו – זה מאה שנה בקירוב – ערערו המוסלמים על זאת והגישו את טענותיהם למלכים הקודמים. לסלולטאן אלמואיד שייח' (1412 – 1421), ברסבאי (1422 – 1438) וזולתם. בעניין זה נכתבו פקודות רבות וגדלה המחלוקת בין המוסלמים לנוצרים. פעמיים החזיקו בבניין המוסלמים ולפעמים חזר לידי הנוצרים. מצב זה נמשך עד ימיו של הסולטאן ג'קמק. ואז אירע מה שהסברנו לעיל במאורעות שנת 1452/856 מאותו הזמן נקבע בפקודה סולטאנית כי קבר דוד יהא בידי המוסלמים. אז נבנתה ה"קבלה" בכיוון למכה. באותו אולם מקומר יש "מחראב" הפונה אל הסלע שבבית המקדש ובו ישנה גם דמות קבר, שאומרים עליו כי הוא קבר דוד. כמשגיח על האולם הופקד השייך יעקוב הרומי החנפי מחכמי הדת החנפים בירושלים הסולטאנים אינאל (1453 – 1460) וח'שקדם (1461 – 1467) הקציבו לו שטחי אדמה כהקצבה, שתוצא למקום הנזכר. מצב זה נמשך עד זמנינו בלי שיערער עליו מישהו. לאור זאת לא הובהר, על סמך מה שאפשר לפסוק על זכות הנוצרים למקום ולא נמצאה הצדקה להוציאו מיד המוסלמים. וכן ניצח עניין האסלאם והוכנעו עבדי הצלב.

מוג'יר אלדין

מטקסט זה אחנו לומדים כי לאורך המאה ה15 ולאחריה ישנו סכסוך מתמשך בין מוסלמים לנוצרים על השליטה בקבר דוד. באמצע המאה ה15 המוסלמים מפקיעים את קבר דוד מידי הנוצרים ובונים בו מחרב.

הנוצרים האשימו את היהודים בסכסוך בקבר דוד (גזרו את גזרות הים כנקמה על הסכסוך בין היהודים לנוצרים בקבר דוד), אולם על פי מוג'יר א-דין הסכסוך הוא דווקא בין הנוצרים למוסלמים.

כמאה שנה לאחר שקבר דוד מופקע מהנוצרים, חדר הסעודה האחרונה מופקע גם הוא מידיהם.

בעת החדשה, בשנת 1948 נקבע סטטוס קוו חדש, במסגרתו קבר דוד הוא בית כנסת וחדר הסעודה האחרונה הוא אתר קדוש בניהול משרד הפנים.

בית הקברות דג'אני:

הנקודה היחידה בהר ציון שלא הופקעה ממשפחת דג'אני היא בית הקברות. קבר השייח' אחמד דג'אני מהמאה ה-16 נמצא בקצה המערבי של בית הקברות מאמן אללה (ממילא), כיום סמוך לרחוב אבידע ליד מלון לאונרדו פלאזה. ככל הידוע לנו הוא האב המייסד של השושלת והיו לו 11 בנים. המשפחה מזהה עצמה עם שייח' מוחמד מנסי – קרוב לשושלת ההאשמית (כלומר צאצאי משפחת הנביא). במאה ה 17 הנוסע העות'מאני המפורסם אווליה צ'לבי מספר בספר המסעות שלו על שכונה של 40 בתי אב בהר ציון.

בני המשפחה מייחסים  לעצמם את תואר השריפים – כלומר בני משפחת הנביא. החל מהמאה ה 16 ענף המשפחה אשר היה אחראי על הווקף של קבר דוד נקרא דג'אני-דאודי.

המשפחה מבקשת להקדים את נוכחותה במקום בכ-100 שנה וקובעת אותו ברגע כניסתם של דרווישים סופים באמצע המאה ה-15 לקבר דוד.

המקור היסטורי – כתב ההקדש העות'מאני – מעידי על שייכות לדג'אנים מאז הווקף של סולטן סולימאן, אך בני המשפחה מנסים להוכיח שהיתה להם נוכחות כאן עוד לפני הסולטן סולימאן.

עארף דג'אני – קבור בבית הקברות ושימש בתור ראש העיר ירושלים בימי מלחמת העולםהראשונה, בשנים 1917-1918. בשנות המנדט הבריטי הוא עמד לצד ראשי משפחת נשאשיבי בראש האופוזיציה להנהגה הלאומית הפלסטינית בראשות משפחת חוסייני, כולן משפחות נכבדים ירושלמיות.

הקלויסטר:

נבנה כנראה לפני התקופה הצלבנית והמשיך לתפקד גם לאחר מכן.

המתחם כולו נבנה לאורך שנים רבות כגיבוב של מבנים על גבי מבנים, ובמרכז חצר הקלויסטר הסמוכה לקבר דוד.

במאה ה 15 הפרנציסקנים ישבו כאן כבר כ-150 שנה, הם הורשו על ידי הסולטאן הממלוכי לקיים את הנוכחות הקתולית המערבית הראשונה בארץ הקודש אחרי מסעות הצלב – בהר ציון. זוהי גם ראשיתה של "משמורת ארץ הקודש" (Custodia Terrae Sanctae) הפרנציסקנית.

המנזר הפרציסקני הוקם על שרידי הכנסיה הצלבנית והביזנטית במקום באמצע המאה ה-14 (תק' ממלוכית).

בהדרגה היו כאלו בין המוסלמים שלא ממש אהבו את הרעיון של נוכחות ובניה נוצרית במקום. התחילו להגיע תלונות בעניין לסולטאן בקהיר. בעקבות כך לתוך המתחם הנוצרי הוחדרה נוכחות מוסלמית והנוצרים מסולקים מקבר דוד.

כ 10 – 15 סופים מייצרים "ישיבה מתנחלת" בקבר דוד. סוג של ריבאט, בדומה למוראביטון בהר הבית.

ריבאט – הגנה על מקום קדוש – לימוד ועמידה מול האויב – ספרא וסייפא.

באותן שנים יהודים מבקרים במקום אך הם לא בעלי המקום.

כיום משפחת דג'אני טוענת שאין לה בעיה שהמקום יהיה סמל של שלוש דתות כל עוד זכויות הווקף שלהם נשמרות.

מאז המאה ה 16 האפסיס שמאחורי מצבת הקבר כוסה בשטיחים ולכן לא רואים אותו והוא אינו נזכר בתיעודים של מהבקרים השונים במקום.

במהלך המאה ה 17 הוצבו אריחים עות'מאניים שעמדו שם עד 2013. מדובר היה באריחים עות'מאניים מעשה יד אומן, מעוטרים בדגמים של פרחים, גבעולים ועצים בצבעים כחול, טורקיז ואדום.

ב 1948 מדינת ישראל כבשה את הר ציון ושינתה את הסטטוס קוו שבקבר דוד. ממסגד קבר דוד הפך לבית כנסת. המשורר אורי צבי גרינברג, בהיותו חבר כנסת הגיע לקבר דוד עם פטיש קטן ובתור אקט סימבולי של ייהוד המרחב שבר מעט את אחת הכתובות האיסלאמיות במתחם.

תהליך ייהוד המרחב המשיך מאז בדרכים שונות, המחרב נחסם על ידי ספריה, נבנתה מחיצה כדי להפריד בין גברים לנשים ועוד.

ב 2012 רשות העתיקות החלה בתהליך של שיפוץ האריחים הקרמיים.

בדצמבר 2012 שני שוטרים נכנסו לקבר דוד לאחר ששמעו דפיקות עולות מהקבר. הם מצאו בפנים צעיר חרדי שניתץ בפטיש את אריחי הקרמיקה, בטענה שהם חוסמים את תפילותיו לשידוך ולכן השידוך שלו מתעכב.

הצעיר עוכב לחקירה, אך האדם המבוגר שייעץ לו לנתץ את האריחים מעולם לא נתפס.

לדיווח בעיתונות: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1892770

בערך שבועיים לאחר מכן, בראשית ינואר 2013, אלמונים נפצו את יתר האריחים, כנראה באמצעות כלים כבדים. לא נמצאו חשודים.

להלן הדיווח בעיתונות: http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1899827

מדובר בפשע ארכאולוגי ותרבותי ובשינוי מהותי בחזותו ובאופיו של האתר.

 

חדר הסעודה האחרונה:

חדר הסעודה האחרונה נמצא באחריות משרד הפנים – האגף לעדות.

על פי מדינת ישראל המקום לא מוגדר כמקום קדוש, יחד עם זאת, בשנים האחרונות נתלה שלט בחדר המבואה המפרט את כללי ההתנהגות במקום ואת הסטטוס קוו.

מחרב – נבנה במהלך התקופה הבריטית על ידי המשפחה ההאשמית מירדן. הווקף הירדני רואה את עצמו כמי שיש לו אחיזה במקום, ובתור פטרונים של המקומות הקדושים בירושלים.

כתובת על אריח קרמיקה כחול (בסמוך לדלת היציאה בקיר הדרומי) – כתוב "בסמאללה אל רחמן אל רחים", בשם האל הרחמן והרחום, נוסחה אסלאמית אשר פותחת את כל הסורות בקוראן (להוציא סורה מספר 9).

ישנן עדויות לעבר הנוצרי של המקום, ובהן – דמות השקנאי על עמוד המשולב במבנה המוסלמי ותבליט של "שה האלוהים" בהצטלבות הקשתות בתקרה המאזכרים שניהם את ישוע.

קבר דוד המזוייף – ב 400 השנים האחרונות מעט יהודים ונוצרים הורשו להכנס למתחם. היהודים שהורשו להיכנס ורצו להגיע לקבר דוד הובלו ל"קבר דוד המזוייף" הנמצא בתוך חדר בקומה השנייה ובו מצבה מזוייפת.

בשנות השלושים משפחת דג'אני מכרה את האדמה מצפון למתחם הקבר למסדר הפרנציסקני והם הקימו במקום את מנזר "אד-סנקולום".

בתקופה הממלוכית עד לתקופה העות'מאנית המשיך המתח בין הנוצרים למוסלמים. מספר פעמים לאורך התקופה המוסלמים גירשו מהמקום את הנזירים ואף הוציאו את עצמות הנזירים המתים מקברותיהם והשליכו אותם החוצה.

בשנות העשרים של המאה ה 16 שייח' אל עג'אמי (שמו נזכר גם בכתובת וגם בטקסטים) נסע לאיסטנבול בשנות והגיש תלונה לסולטאן כנגד הנוצרים. כתוצאה מכך המקום הופקע מהנוצרים והפך להיות מנזר סופי.

כתובת על הקיר מציינת את "ניקוי המתחם מעובדי האלילים":

בשם אללה הרחמן והרחום!

ציווה על טיהור המקום הזה ועל ניקויו מעובדי האלילים ועל הפיכתו למסגד שייזכר בו שם אללה, סולטאן הברואים, מגן דת האסלאם משרת הבית הקדוש (במַכַּה)

מטפח הצדק והבטחון, הסולטאן בן הסולטאן סולימאן בן עות’מאן יחזק אללה את האסלאם בימיו!

על ידי אדוננו שייח’ השייח’ים שמס א–דין מוחמד אל–עג’מי המטיף. יגמול לו אללה את מעשי ידיו הטובים וירחם את יולדיו!

בתאריך יום חמישי, ראשית רביע הראשון, שנת שלושים ותשע מאות (8 בינואר 1524). השבח לאללה לבדו!

כתובת הקדשה מוסלמית המציינת את הפיכת המקום למסגד. צילום: יכין ירחי

בשנות השלושים והארבעים של המאה ה 16 הנוצרים חזרו לכאן כמה פעמים א החל מ 1550 בעקבות שייח' עג'אמי העות'מאני המקום הפך באופן סופי למסגד ולמנזר סופי.

16 הנזירים שישבו בחדר הסעודה האחרונה היו היחידים שיכלו להנות מ"טייק-אוויי" מבית התמחוי של רוקסלנה שסיפק מזון להם ולאנשי דת נוספים בסביבה. הסיבה לכך הייתה כדי להבטיח שאיש מהם לא יעזוב את המקום.

בעקבות הפיכת המקום למסגד והקדשתו כוקף בניהול משפחת דג'אני, נבנה במאה ה-16 מינרט של מסגד על הגג וכך הושלם אסלומו של המתחם לארבע מאות השנים הקרובות.