שיחה עם יעקב נענה – גבאי בית הכנסת הספרדי בהר ציון ואחראי על חדר הנשיא בהר ציון

יום שלישי, ה-5 בינואר, שעה 15:00

המקום: חדר נשיא המדינה על הגג של קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה

ש. למה אתה פה?

ת. אם לא הייתי משוגע לא הייתי בא לפה.

 ש. אז מה השיגעון שלך?

ת. השיגעון שלי זה השיגעון של דוד המלך והר ציון. ואני חושב שאולי אפילו כל באי הר ציון הם משוגעים שיש להם את מחלת ירושלים (סינדרום ירושלים). לנו יש את אהבת הר ציון. לא נטשנו את הר ציון גם לפני ששת הימים. לפני ששת הימים הר הציון היה כמו הכותל. היו מגיעים לפה רבבות מכל העולם.

אין כמו הר ציון, הרי כתוב במפורש: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַיהוָה, הַמְּלוּכָה." (עובדיה א כ"א);  "וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד–וּשְׁמוֹ אֶחָד." (זכריה י"ד ט). אז למה לא להיות קרוב למלכות?

דוד מלך ישראל חי וקיים!

את רואה מה שעושים פה כל מוצאי שבת (הכוונה פה לאירוע מלווה מלכה שנערך בקבר דוד כל מוצאי שבת). אבי עשה פה מלווה מלכה מאז קום המדינה. במשך 19 שנה הוא קיים את סעודת מלווה מלכה למטה בקבר דוד ואחר-כך המשיך עוד 45 שנה פה למעלה בחדר הנשיא, כשכבר היו מערכות חשמל לתאורה ומים וכו'. אז היה את כביש השלום והיה כבר אפשר איכשהו להתסדר ולהגיע לכאן.

אז גם הכרנו את האמן דוד פולומבו, שנפגע בסוף מהשרשרת ששמו למטה. (דוד פלומבו הוא פסל שחי בהר ציון בשנות השישים ונהרג בתאונת אופנוע. אלמנתו מתגוררת בהר ציון עד היום).

אצלנו הר ציון זה בדם. מיום הולדתי אבי הביא אותי לכאן לבית הכנסת.

ש. איך התחיל הקשר של משפחת נענה להר ציון?

ת. אנחנו גרנו ברחוב יוסף בן מתיתיהו ליד מחנה שנלר, ופעם או פעמיים אחרנו לבית הכנסת ביגיע כפיים אז אבא אמר "בוא נלך לקברדוד המלך". מאז ועד היום אנחנו כאן!

מטבענו ומשמנו אנחנו אוהבים להתנדב: נֶעֱנָה – לכל אחד ובכל דבר. אבא קידם את העניינים כאן בקבר דוד, הביא קידוש מכספו הפרטי – בתקופת הצנע כשזה היה קשה, ואנשים לא האמינו. אבא היה מכבד את האנשים בביסקוויט, במיץ ענבים. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התפקיד לשרת את הציבור ואנחנו עושים את זה בנאמנות ובאהבה.

ש. היה מפחיד פה פעם?

ת. אנחנו לא פחדנו אף פעם וגם עכשיו אנחנו לא מפחדים. לא היה לנו ממה לפחד וממי לפחד. אנחנו אוהבים את כולם. יהודים. ערבים. נוצרים. אין לנו טינה לאף אחד. גם אם מישהו מתנכל לנו, אז אנחנו אומרים "הוא מסכן". ועכשיו שאני מתנדב בבתי חולים לחולי נפש אז עוד יותר אני מבין את זה.

פעם כשהייתי הולך לשוק מחנה יהודה אם מישהו היה דוחף אותי ואומר "סליחה", אז הייתי אומר לו "למה אתה דוחף ואומר סליחה? תגיד סליחה ואני אתן לך לעבור". היום אני מבין שכולנו, כולנו חולים ופגועים, רק שאנחנו לא הולכים לקבל טיפול. ומי שכן הולך לקבל טיפול עוצרים אותו, מאשפזים אותו והוא לא יכול לצאת משם. אז אני מרחם על אלה שדוחפים אותי ואומרים "סליחה". רק אני מרגיש שמישהו שם לי יד על הכתף או על הגב, מיד אני אומר לו "בבקשה אדוני, תעבור, בלי ידיים. אל תשים ידיים".

ש. בתקופת הצנע, כשהגעת לפה עם אביך, לא היה פה מפחיד? עבר כאן גבול.

ת. נכון. הירדנים היו עומדים פה עם הנשק. יש לי אפילו תמונה של קליע שפגע פה בסורגים של החלון שלנו בזמן שאבא ישב פה עם תלמידים. הם חיים עד היום ומספרים על זה שבאמצע השיעור, לפני 67, נורתה ירייה לתוך החדר, דרך החלון, וזה פגע בדיוק בסורגים.

 ש. ספר לנו בבקשה על זיכרון ילדות כלשהו מהר ציון.

ת. בשנת 1955 אומר לי אבא "צריך לסייד את קבר דוד המלך ואת בית הכנסת לכבוד יום הכיפורים, ראש השנה וחג הסוכות". אומר לי אבא "אני אבוא לסייד ואתה תנקה ותנגב אחרי איפה שאלכלך שלא בכוונה. אם אתה יכול להביא חבר שיעזור – רצוי." הבאתי את חברי יעקב לחדו, שהיה גר בימין משה. סבו היה הגבאי האחרון בכותל המערבי ב-1948. הזמנתי אותו לבוא איתי אחרי הלימודים ושיעורי הבית והוא הסכים לבוא לעזור. הגענו בשעות הערב המוקדמות לקבר דוד המלך. אבא התחיל לסייד ואנחנו התחלנו לנקות. בשתים עשרה בלילה גמרנו לסייד. בירושלים בימים ההם בשעה עשר לא היו אוטובוסים, באחת עשרה לא היו מוניות. גמרנו בשתים עשרה, אז מה נעשה? הולכים ברגל. הדרך לא היתה לכיוון שער יפו, שם עבר גבול. אלא לכיוון החורשה. יצאנו ממבנה קבר דוד דרך היציאה הסמוכה לשירותים. אבא מחזיק אותנו – ילד מימין, ילד משמאל. הלילה חשוך ללא כוכבים וללא ירח ואבא שואל אותנו "ילדים, אתם שומעים מה שאני שומע?". אמרתי לו "אבא אני שומע קול של תינוק בוכה". אבא שואל את יעקב לחדו "תגיד לי האם גם אתה שומע את מה שאנחנו שומעים?" אמר יעקב לחדו "גם אני שומע תינוק בוכה." בהר ציון לא היו תינוקות. כל המבנים שאתם רואים היום נשארו כמו שהם, אבל אז הם היו חלולים, לא חתולים, לא כלבים, לא עכברים, לא ציפורים. שממה. בסה"כ בכנסייה היו שני נזירים, אחד נכה צולע עם קביים ועוד אחד שהיה איתו. ולמעלה במשמר היו שלושה חיילים. ועוד שלושה ישנים למטה בעמדה התחתונה. ואנחנו שומעים קול של תינוק בוכה, שלושתנו. אבא אומר לנו "תתכוננו לאות השנייה". לא הבנו מה הוא אומר. לא עברו שניות, ירד מהשמיים עמוד של אש. ואנחנו הילדים קפצנו שנינו לאחור, יעקב לחדו ואני יעקב נענה. ואבא אומר לנו "אל תפחדו, האש הזו לא שורפת. זה האור הגנוז לצדיקים, בכל דור ודור. זה האור של בריאת העולם. הקדוש ברוך הוא שלח להאיר לנו את הדרך." האש הזו ליוותה אותנו מלמעלה, דרך היער, בין העצים, עולה האש עד למעלה. ואני ילד. אני שואל את אבי "אבא, הירדנים יראו אותנו ויירו בנו". הוא אומר "את האור הגנוז הם לא רואים".

 

ירדנו עד למטה. בגיא בן הינום, איפה שהיום יש מופעים, היה בית חולים לכלבים. כלבייה. סוף העולם, שינבחו, זה לא מפריע לאף אחד. הגענו לשם עייפים אך מרוצים והתיישבנו על הכביש לנוח מעט. אנחנו צריכים להמשיך ללכת ברגל שכן אין מוניות. אין אוטובוסים. שתים עשרה בלילה.

בכל ירושלים היו שתי ניידות: אחת במגרש הרוסים ואחת מסתובבת. לא היו מכשירי קשר, מוטורלה, ווקי טוקי, מכשירי פלאפון. לא היו

דברים כאלה. כולם ידעו לאן הולכת ניידת הסיור, ואילו בלילה הזה אותה ניידת אחת ויחידה של כל ירושלים יורדת אלינו מכיוון בית מורשת בגין (אז קראנו לזה מכיוון הרכבת), יורדת עד הצומת ואז היא צריכה לעשות פרסה ולחזור. נגמרת הדרך, זה גבול. סוף ירושלים. מה פתאום באה הניידת לשם? מה אומר לנו אבא? "שליחי מצווה אינם ניזוקים, אם הייתי מזמין מונית – אפילו בשביל כסף לא היה בא." עצרה הניידת, האירה עלינו ושאלה "מאיפה אתם, מי אתם, מה אתם?" אנחנו מלוכלכים בסיד, אמרנו לשוטר "סיידנו את קבר דוד המלך". השוטר: "איפה אתה גר, איפה אתה גר, איפה אתה גר?" לקח אותנו הביתה.

 

הרבה פעמים אבא תקע פה בשופר בתקופות קשות. וכששמעו אותו הנזירים צלצלו לו בפעמונים: "אנחנו שומעים אותך ואנחנו יודעים שתהיה לך ישועה". וכשהיו פוגשים אותו הנזירים הם היו אומרים לו "רבי אליהו, אתה תקעת בשופר, אנחנו צלצלנו בפעמונים. רוצים לכבד אותך בקופסא חלקום (רחת לקום)". הביאו לו קופסא חלקום. עד היום אני זוכר את זה, לבן כזה, הייתי בן עשר, שתים עשרה.

ש. הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא היה מנכ"ל משרד הדתות והרוח החיה מאחורי הפיכתו של הר ציון לאתר יהודי חשוב בשנות החמישים והשישים. האם יש לך זיכרונות ממנו? 

ת. ד"ר ש. ז. כהנא, הוא ראה את אבי כל כך פעיל וכל כך נמרץ וחרוץ. כמה פעמים אמר לו "בוא תיקח את כל המבנים ואת כל הבניינים ותקים ישיבה". אבא שלי אמר לו שהוא יודע להיות פועל ולא מנהל. אם תתן לי חדר אחד אעשה בו גדולות ונצורות. הוא נתן לו במתנה את החדר.

המנהל של הר ציון היה הרב שלמה בלוי. זה היה כמו הכותל, עם מערכת של חמישים-שישים עובדים. היו באים לפה רבבות מבקרים. ולא היו עולים לשטח חדר הסעודה האחרונה בשום פנים ואופן – זה היה שטח הפקר. את חדר הסעודה האחרונה פתחו רק אחרי ששת הימים. לא נתנו להכנס או לעבור את המדרגות.

ש.ז. כהנא נתן לאבא את החדר הזה. אבא היה יושב ולומד כאן והיה מקיים פעמיים בשבוע, ביום שלישי בערב שיעור וסעודה לאהבת ישראל לבעלי מלאכה שאין להם זמן ללמוד, וגם במוצאי שבת סעודת מלווה מלכה למטה – בחדר המלווה מלכה – שמשמש כיום כמטבח של בית הכנסת. כתוב שם באותיות גדולות על הקיר חדר סעודת מלווה מלכה.

הדלת הישנה של חדר הנשיא היתה עשויה מעץ, אבי ואנשיו  לא חששו. יום אחד הרב שלמה בלוי כותב מכתב לד"ר כהנא וביקש לעשות לאבא דלת ברזל בחדר והם אכן עשו לאבא דלת ברזל – שהיתה למעשה דלת מפח. רק לאחרונה הוחלפה הדלת עם הגעת החפירות הארכאולוגיות והחלטתם לאחד את החזות של המקום ולכן החליפו את כל הדלתות למרות שלא היה נחוץ, כדי שתהיה חזות אחידה. אותו דבר עם הסורגים – הם ראו שהיה פגום אז הם החליפו. טוב שצילמתי ככה שאוכל להראות לכם את התמונה עם פגיעת היריה בסורגים.

מהחדר הזה אני זוכר שכל גדולי הרבנים, והחזנים והפייטנים שהיו בארץ גדלו בחדר הזה. מאחר ולא היה כותל אז כולם היו מתנקזים לפה בימי שלישי בערב. משה חבושה, הרב חיים גזית, רבנים גדולים. מי לא הכיר את אבא? היית אומרת "הר ציון", כולם היו אומרים לך "אליהו נענה". הייתי אומרת "נענה אליהו" כולם היום אומרים "הר ציון". היו אומרים "חדר הנשיא" היו אומרים "רבי אליהו". זה היה שם נרדף הר ציון ורבי אליהו – אחד אחרי השני. כולם הכירו את אבא שלי. הוא היה אישיות.

ש. איך החלטת שאתה הולך להיות ממשיך דרכו של אביך?

ת. אבא התבגר ויום אחד קרא לאשתי ואמר לה: "תראי, אני לא אחיה לעולם. היום אני מתקשה קצת בעליה ובירידה. אם את יכולה, שיעקב יחליף אותי ותקיימו סעודות לאהבת ישראל". והוא אמר לה "תראי, החדר רשום גם על יעקב". החדר רשום בעמידר גם על אבא וגם עלי. אני משלם שכירות. אם הייתי קונה זה היה יוצא פחות ממה ששילמתי להם עד היום. המון כסף. אבל זה לא שאלה של כסף. יום אחד עשיתי כאן ישיבה של ארגון גמלאי הצבא. ישב פה ברוך לוי, אחיו של הרמטכ"ל משה לוי, הוא היה יו"ר של כל הגמלאים שלנו בכל הארץ. הוא היה אלוף משנה ואח"כ קצין בכיר במשטרה. ישבנו כאן אז הוא ביקש שאספר לו את סיפור המקום. הוא התחיל לצחוק. שאלו אותו לפשר צחוקו, אז הוא אמר: "איזה עולם הפוך, במקום שישלמו לרבי יעקב על זה שהוא שומר על המקום, שלא יבואו אנשים זרים, מפוקפקים, שלא יבואו לפה כל מיני סמים, וכל מיני אחרים. הוא שומר על המקום והוא משלם על כך במקום שישלמו לו." הוא אומר "ראיתם איזה עולם?". ככה הוא צחק.

כשאבי התבגר הוא קרא לאשתי ודיבר איתה. ראינו שבאמת קשה לו אז החלטנו לשמח אותו והתחלנו והנה זה כבר 24 שנה.

ש. מה אתה פוגש פה בחדר הזה?

ת. אני רואה אנשים שכואב להם. ואני לוקח מהם את הכאב (אומר וקולו נשבר) כדי לעזור להם. כאבים נוראיים. יש אנשים שעובדים והפרנסה לא מספיקה להם. ויש כאלה שלא עלינו מנצלים את ביטוח לאומי ואת כל הארגונים שרק הם יכולים. נכי צה"ל וכל מיני דברים כאלה. אף פעם לא חשבתי… ברוך השם. ברוך השם. איך אומרים? בנאדם צריך להיות שמח במה שיש. אבא שלי תמיד אמר לי "אם יש לנו מקור פרנסה ויש לנו עבודה, אנחנו עשירים!". ברוך השם אנחנו עשירים, אנחנו יכולים לעזור לכולם. הרבה פעמים אני מתנדב עם עוד קבוצה של שמונה נשים בבית החולים הרצוג לחולי נפש (בגבעת שאול). פעם פגשה אותי שם גברת ואמרה לי: "ר' יעקב, אתה מכיר אותי מהשכונה. אני קיללתי? אני פגעתי במישהו? אמרתי להם שאני לא מרגישה טוב אז אשפזו אותי והכניסו אותי פה לבית הסוהר." היא אומרת לי "תעשה טובה, כשאתה יוצא אז תרשה לי לצאת איתך". רחמנות! אתה בא לבית חולים לחולי נפש ורואה שם בחורים ובחורות צעירות ואתה יוצא משם עייף. כואב הלב לראות דברים כאלה.

אני הולך ברחוב, אשתי רואה מרחוק איזה מסכן ברחוב. היא אומרת לי "הנה חבר שלך". איך שמתקרבים הוא אומר לי "רבי יעקב, מה נשמע?" ומתחבק איתי. אני חבר שלהם. למה לא? אם אני יכול לומר לו מילה טובה ולעודד אותו, או להגיד לו: תראה את הבגדים שלך, כל כך לא נעים. תחליף את הבגדים. תבוא אני אתן לך חבילה בגדים. אז אני עוזר לאנשים. אני מביא לו חבילה בגדים. אני מביא לו מצרכים לראש השנה, לפסח. אם אני יכול לעזור במעט, מילה טובה, לעודד, לכוון, לתמוך. הרווחתי.

אנחנו צריכים להודות לקב"ה שאנחנו בריאים. אם יש פה לאדם זה רק בשביל להודות, להגיד תודה רבה על כל מה שיש לנו. רק להגיד תודה. כל הזמן, תודה! וזו לא מילה קשה, זו מילה קלה, נעימה, שעושה טוב לשומע וטוב לאומר.

תודה.

תודה.

מחדר הנשיא יעקב מוביל אותנו קודם כל לתצפית מגג חדר הסעודה האחרונה. הוא מראה לנו את המקום שאליו הגיעו אלפי עולי רגל בשנות החמישים כדי להציץ על מקום המקדש. בנוסף אנחנו מתעכבים סמוך לאנדרטה לזכר לוחמי הרובע שנפלו במערכה בתש"ח.

לקראת הירידה מחדר הנשיא יעקב מתגאה בעציצים שהוא מטפח. לצערו הרב עם השיפוץ הגדול שעבר המתחם לפני מספר שנים רשות העתיקות בקשו ממנו להסיר את הגן הפורח שהוא טיפח במשך שנים כדי להביא לשם אדניות מסודרות ואחידות  אך זה מעולם לא קרה. כיום הוא מסתפק בעציצים קטנים יותר, גם הם מטופחים מאוד.

אנחנו יורדים בעקבותיו במדרגות המובילות למפלס הרחוב.

יעקב שולף צרור מפתחות ומכניס אותנו לחדר סעודת מלווה מלכה הסמוך לקבר דוד ולחדר הסעודה האחרונה. עד 1967 הכניסה היחידה לבית הכנסת הספרדי ולחדר הזה היתה מכיוון קבר דוד (ליד הכניסה לעזרת הנשים היום).

עד היום חרוטה על הקיר כתובת "חדר סעודת מלווה מלכה" באותיות קידוש לבנה.

אנחנו יוצאים מכיוון החדר הזה לקבר דוד ומקיפים את הבניין עד לכניסה הראשית והמפוארת לבית הכנסת הספרדי. את פנינו מקדמים קירות עבים במיוחד. בית הכנסת הספרדי שוכן בתוך אחד המבנים העתיקים בהר ציון, ומשולבים בו פריטים אדריכליים מתקופות שונות.

דומה כי ניתן לקיים סיור שלם בדברי ימי ירושלים רק בתוך המבנה הפשוט אך המרשים הזה.

 

בקירו המערבי קבוע עמוד אבן ענק שאת חוליותיו העליונות ניתן לראות בכניסה לחדר הסעודה האחרונה. להערכת הארכיאולוגיים עמוד זה היה חלק מכנסיית הגיה ציון הגדולה שעמדה כאן בתקופה הביזנטית.

 

ספסלי העץ של בית הכנסת מקיפים בימה פשוטה למראה ומקושטת בעדינות ובטוב טעם. ממול לבימה בכותל המזרח קבוע ארון הקודש. הארון עורר לא מעט מחלוקות כיוון שהמבנה העתיק של בית הכנסת הוא מבנה לשימור ולא ניתן לבצע בו שינויים מבניים. בסופו של דבר הוסכם על ידי גבאי בית הכנסת הספרדי וש"ז כהנא שהארון יבנה כיחידה נפרדת מן הקיר וכך הוא עד היום.

יעקב מסית את הפרוכת ופותח עבורינו את ארון הקודש בו שוכנים ספרי תורה בתוך תיקי עץ, מקושטים בבדים ומטפחות.

מידי שבת בבוקר מגיעים ברגל עשרות אנשים למניין. בתום התפילה מקיימים מתפללי בית הכנסת קידוש גדול, גם עונג שבת וגם זריקת מרץ למתפללים לפני דרכם הארוכה הביתה.

 

לקריאה נוספת:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-

 

4658292,00.html